יום שבת, 6 בינואר 2018

הרווח שביני לבין הנעל

באחד מימות השבוע האחרון התעכבו עיני על ידיעה קטנה בעמוד אחורי של עיתון יומי. ׳ברבי יורדת מהעקבים׳  - זו היתה כותרת המודעה שעוצבה באותיות מתוקות וורודות. בכותרת קטנה יותר ״אחרי חמישים ושש שנות טיפוף על קצות האצבעות, הברביות עוברות גם הן לנעליים שטוחות״.

בפיסקה הראשונה נכתב: ״תקראו לזה תקינות אנטומית או סתם עוד צעד של החברה האמריקאית לכיוון המאה העשרים ואחת, אבל הסט החדש של בובות ברבי כולל קרסוליים מתכווננים שמאפשרים למלכת הבובות לנעול, לראשונה, נעליים שטוחות.״

האם זו ידיעה צדדית או אולי סמן דרך לקידמה ובמיוחד סלילת דרך ואפשרות לשינוי עבור נשים?



התענינותי המיוחדת בנעליים ודאי קשורה לעובדה שהחל מגיל שתים עשרה הבנתי שעלי לחפש פתרונות הנעלה לרגלי שהתארכו וצמחו למידת נעל ארבעים ושתים ואפילו יותר. זכורות לי נעליים שחתכנו את קידמת הנעל כדי לאפשר מקום לבהונות רגלי הארוכות. בהעדר מידה הולמת לכפות רגלי למדתי להתביש בהן, ולהסתירן בכל דרך.



עם השנים ובמיוחד למראה פסלו של מיכאלאנג׳לו דויד (העומד על שתי כפות רגליים גדולות בעלות בהונות ארוכות), למדתי לחבב ולכבד את כפות רגלי. עם תום לימודי הפלדנקרייז, בהנחייתן של רותי בר ורותי אלון, החלטתי לייחד את עבודת הגמר שלי לנושא ההליכה.

בימים אלה בהם אני מנסה לפתוח ולכתוב אודות נעליים וההליכה בהם, עלה נושא הנעליים לכותרות (זה בפני עצמו יוצא דופן), עם הידיעה המספרת על תקנה המחייבת דיילות להלך בעקבים, גם בעת קבלת האנשים לטיסה. הספר ׳מחשבות אודות נעלים׳ (בצלאל, הוצאת רסלינג, 2014) יצא לאחרונה וכולל אסופת מאמרים המבהירים כיצד נעליים מהוות צומת של צירים. צומת היסטורי ואבולוציוני, צומת מיגדרי, מעמדי, דתי וחילוני, אופנתי. כמעט כל היבט בחיי אנוש קיבל ביטוי בתצורת הנעליים, ובתכתיבי התקופה, המעמד, השיוך המגדרי...

לכל הנושאים הללו אנסה להתייחס בבלוג זה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה