כשנעילת נעליים מסתמנת כמשימה קשה

מתוך ניסיוני בעבודה עם אוכלוסיה מבוגרת בדיור מוגן למדתי שלעיתים לנעול לנעליים
מסתמנת כמשימה קשה. הגב פשוט אינו גמיש דיו.

במקרים כאלה מעדיפים אנשים להלך בכפכפים, 
מהם הם נכנסים ויוצאים ללא צורך בכפיפה קדימה. 

אולם כפכפים כפי שכבר ציינתי מציבים
קושי וחבלה בתחושת שיווי המשקל. כל כף הרגל עושה מאמץ לאחוז בכפכף ולהתייצב עליו.

במקרים אלה ניתן להעזר בשרפרף כדי לצמצם את המרחק בין חגורת הכתפיים
לכפות הרגליים. נעל עוטפת ותנועתית תמיד עדיפה על הכפכף המקשה.

סוגיית הבוהן המורמת. האם זו בעיה?

מרבית נעלי הספורט המוצעות היום נראות כך בעיצוב שהעקב בו מוגבה וקידמת הנעל מוגבהת
בנעל מסוג זה - הבוהן הגדולה מורמת..
האם המבנה הזה בעייתי?
בחיפושי ברחבי האינטרנט נתקלתי במאמר נרחב של מטפל בשם James Speck הקושר בין מבנה נעל שכזה לבין דלקות ברקמות החיבור ברגל ועד לסוגיית הדורבן הכה נפוץ.
http://www.somastruct.com/cause-of-plantar-fasciitis/

למעשה מבנה הנעל הזה מרים את הבהונות, מנתק אותן מן הקרקע ומקבע את כף הרגל במתח מתמיד של רקמות החיבור הקושרות את העקב עם הבהונות.
האיור הבא מבהיר זאת:

כף הרגל מקבלת את המנח שלה מתוך עיצוב הנעל.
הבוהן מורמת וכל רקמות החיבור בין העקב לבהונות מצויות במתח תמידי.
וכעת נראה את כף הרגל ללא הרמה.

באופן בולט ניתן לראות שהבוהן והעקב נמצאים באותו מישור ולכל כף הרגל יש אפשרות לנוע תוך שינויים והתאמות. מרקמי החיבור בין העקב לבהונות לא במתיחה מתמדת.

ריקמות החיבור צריכות להשתנות ללא הרף על פי הדריכה ולבוהן תפקיד חשוב במהלך הדריכה.
הבוהן מהווה את העוגן הטבעי של הגוף בהליכה ונקודת ציר. ההרמה המתמדת הזו מבטלת את תפקודה.

אצבעות כף הרגל של האדם הן עשר אצבעות הנמצאות בכפות הרגלים. האצבעות מורכבות מעצמות קצרות המכונות גלילים ומונעות על ידי שרירים הממוקמים בשוק ובכף הרגל. שרירי האצבעות פועלים בקבוצות המשתתפות בשמירה על מבנה כף הרגל, ובהנעת הגוף קדימה בעת הליכה או ריצה. קולטנים תחושתיים בשרירי האצבעות ובאצבעות לוקחים חלק בשמירה על שיווי משקל. (מתוך ויקיפדיה, ערך כף הרגל)

מדוע נעליים מחודדות?

מבט אחד בחלונות הראווה שמציגות נעלי גברים ונשים מבהיר הבדל בולט:

נעלי הגברים לרוב מעוגלות ומתיחסות למבנה הטבעי של כף הרגל, בעוד צו האופנה עבור נשים
הוא צמצום והצרה - ובאופן מיוחד באזור הקדמי של כף הרגל.
מי שרוצה לעמוד על מקורו של הבדל זה צריך להרחיק אל המאה ה18..


׳במאה ה18 ניכר קושי - הן פיזי והן תרבותי - לנוע בעולם החומרי של העיירה.
 במחצית הראשונה של המאה ה18 היתה יכולת ההתניידות הפיזית של המעמדות העליונים בסביבות העירוניות והכפריות מוגבלת במידה ניכרת.׳
(׳האמנות והמדע של ההליכה - מגדר, מרחב והגוף האופנתי במאה ה18 הארוכה׳
מאת פיטר מקניל וג׳יורג׳יו ריאלו, מחשבות על נעליים, הוצאת רסלינג, עמ׳ 22-23)

הרחובות היו מלוכלכים ורק מעט מן הדרכים היו מרוצפות. פסולת היתה בכל מקום והאקלים הבריטי הקשה גם הוא. ׳הליכה נחשבה כפעילות המתאימה לאנשי המעמדות הנמוכים או לאלה שלא יכלו להרשות לעצמם לנוע בכרכרה.׳ (מחשבות על נעליים, עמ׳ 24)
באמצע המאה ה18 חל שינוי במצב זה עם הקצאת שטחים כמקומות ציבוריים. ריצוף לונדון החל בתקופה זו. עד סוף המאה ה18 מרכזי העיירות צוידו בתשתיות שהקלו על ההליכה.
שינויים אלה באו לביטוי בדמות הנעליים.
נעלי פאטן, הגבהות עץ ואמצעים אחרים שעוצבו על מנת להגביה את כף הרגל מעל פני הקרקע המלוכלכת והרטובה נעלמו וההתניידות נעשתה קלה יותר.
אולם נשים לא הגיעו ללכת במרחבים הציבוריים הללו. המרחבים הציבוריים לא נועדו להן.
׳גברים נעלו נעליים ״מיושבות יותר״, שאינן שונות במהותן מהנעל המודרנית. (עשויות עור שסיפק להן עמידות). נעלי נשים היו עשויות בד ונעדרו יכולת עמידות ברחוב ובמזג האויר. רק נשים בנות המעמד הנמוך נעלו נעלי עור שצורתן דומה לנעלי גברים. כותב צרפתי בן המאה ה18 ציין כי נעלי העור ננעלו רק על ידי
נשים ״שנועדו לעייפות, בקרב נשות הכפר״ (עמ׳ 26)

ההיסטוריה של ההנעלה (ובעיקר הנעלת נשים) נשלטה באמצעים שנועדו להרחיק את כפות הרגליים ולהגביהן מעל הקרקע.
׳הרחוב הציבורי והמרחב של החוץ הפכו לאתרים של זכות גברית, ובו בזמן התפיסות המשתנות של נעלי נשים, אופנות נשיות ונימוסי נשים הובילו להיווצרות הקשר המובהק בין כפות קטנות ואנינות.׳ (עמ׳ 44) 

יתרונות הסוליה הדקה

שניים מחברי הטובים הפנו אותי לחנות קטנה ברחוב בוגרשוב בתל אביב:
החנות מעוטרת בהסברים המדגישים את היותה של כף הרגל מקור אינפורמציה חשוב
במערכת הקליטה, ברמת שיווי המשקל, המיקום במרחב ועוד.
סולית הנעל דקה מאוד ולא מציעה דרוג בין העקב לבהונות.
זכורה לי הערה של אחת התלמידות שלי בבית האבות. היא הצהירה בפסקנות כי האורטופד
המליץ לה לנעול נעל המגביהה את העקב ב4 סמ׳.

הדעה כי העקב זקוק להגבהה גם עם מועטה, היא דעה רווחת מאוד.

לכן הנעל שמוצגת בחנות ברחוב בוגרשוב תחת שם המותג vivobarefoot כה יוצאת דופן.
היא יוצאת דופן בכמה היבטים:

1. הסוליה דקה מאוד ומאפשרת לקולטנים בכף הרגל לחוש את המשטח עליו דורכת כף הרגל ברמת פירוט שאינה מוכרת בנעליים אחרות.
2. ההיבט השני הוא גודל קידמת הנעל - המאפשרת תנועה בין הבהונות והתאמות של כף הרגל המבקשת להגיב למשטח הדריכה.
3. היבט שלישי - קו עיצוב המשכי מן העקב עד קצות הבהונות (כלומר העדר הגבהה לעקב), משטח סוליה אחיד מן העקב ועד לקצות האצבעות.

חוויית ההליכה בנעל כזו שונה: (מתוך ניסיון אישי)
ההליכה בנעל מטיפוס זה מתמלאת בפרטים ומפעילה את כף הרגל באופן שונה ביחס לכל נעל אחרת.
בין עצמות כף הרגל יש תנועה מתמדת והתאמות לפני השטח, הרוחב של קידמת כף הרגל מוביל להפעלת הבהונות ועצמות המסרק אל הבהונות. לעיון נוסף -  vivobarefoot.co.il

אני מצרפת בזה את דף ההסבר (יובא בפרסום הבא) של החברה שהוא יחיד מסוגו בנוף חנויות הנעליים.
אולם הליכה המדמה הליכה יחפה קיימת גם בחברות אחרות אולי לא באופן בלעדי כל כך.

האם נדרש בידול בין נעלי ריצה לנעלי הליכה

כל הנכנס לחנות נעלי ספורט יתקל במדפים נפרדים היוצרים בידול קטגורי בין נעלי הליכה וריצה.
נכנסתי לחנות כזו לאחרונה ונטלתי לידי נעל ספורט שלניסיון שלי לקפלה הציגה גמישות יחסית.
פניתי למוכרת ושאלתי אם זו תהיה נעל הליכה טובה.. היא ענתה בשלילה והגישה לי נעל
בעלת סוליה עבה מאוד וקשיחה לחלוטין.

לא קיבלתי תשובה ברורה לשאלה מדוע עבור הליכה נדרשת לדעתה נעל קשיחה יותר, היא ניסתה
לומר משהו על בלימת זעזועים (אך בעצם בריצה הזעזוע הוא גדול יותר..)
ובאמת חלק מתלמידי ועוד רבים אחרים נענו ודאי לעצה שכזו והולכים בנעל קשיחה בעלת סוליה עבה מאוד.
הסוליה העבה נותנת להם תחושה שהם מקבלים את ׳ההגנה׳ הנדרשת בהליכה.
בתום אחד משעורי הפלדנקרייז שהעברתי הבחנתי בנעל קשיחה מאוד שאחת התלמידות שלי נעלה.
שאלתי לגבי הנעל והיא מצדה שאלה:
׳מה נעליים לא צריכות להיות חזקות?׳

יש לשער שזוהי דעה רווחת שביננו לבין הקרקע או המשטח עלינו אנו דורכים 
צריך להיות משהו ״חזק״ (כי משימת ההליכה היא משימה קשה)

עם ההתקדמות הטכנולוגית אפשרויות הייצור שמשתכללות וחקירת ההליכה, כמו גם הריצה,
מסתמנת הבנה הפוכה:
אין צורך בבידול בין נעלי הליכה לריצה ושתי המשימות הן חלק מהתפקוד השילדי
המקנה לנו קפיציות בשתי צורות ההתקדמות הללו.

באחד הימים נתקלתי ביושב בבית קפה בעל סנדלים מסקרנות. הסנדלים התאפיינו בעובי סוליה דק מאוד
ורצועות כרוכות סביב העקב ובין הבהונות.

שם הנעל נעלי הוארצ׳ס ומקורן במכסיקו וידוע כי אנשים רצים בהן למרחקים ארוכים.
בזכות הסוליה הדקה והחופש בין הבהונות משמר הגוף האנושי את המימד הקפיצי הטבוע בו.

מענין להביט בניסיון של אורטופד בשם דר׳ סילברמן:
הוידאו הבא של דר' סילברמן ממחיש את כל בעיית העקב (בריצה) בצורה מצוינת
וממחיש כיצד נעל קשיחה משנה את סגנון הריצה:
httpv://www.youtube.com/watch?v=9itkEkcQ8WM

סטיבן סאשן (Steven Sachen) מציג את סנדלי ההוארצ'ס בערוץ הNBC:
 httpv://www.youtube.com/watch?v=hHCGOEkEO90

המשך יבוא..

פני השטח שהשתנו..והקושי שזה מציב להליכה

כף הרגל של האדם וכל המנגנון השילדי עוצב במשך מיליוני שנה להלך על פני קרקע משתנים
שמציבים לכף הרגל ומערכת שיווי המשקל אתגר בכל שבריר שניה של ההתקדמות בהליכה.

החיים המודרניים שינו את תמונת המצב הזו.
פני הקרקע השתנו והותאמו לגלגלים - מכוניות וכלי רכב שונים.
פני השטח התישרו וכבר אינם מציבים להליכה את המגוון שהשלד האנושי עוצב כדי להסתגל אליו.

הטכנולוגיה המתקדמת והחשיבה סביב הנדסת האנוש של ההליכה הביאו לפיתוח סוגי נעליים המנסות להתמודד עם העובדה שפני השטח התישרו על פני כבישים ומדרכות וצמצמו את המגוון של ההתאמות שכף הרגל הקרסול והשלד כולו עשו בימים קדומים יותר.

לפני כמה שנים נתקלתי בנעל שפני השטח שלה כמו סירה - MBT
ובשנים האחרונות פותחה בחברת Kybut נעל המאפשרת לכף הרגל לחוות שנויים
בדומה להליכה על חול.

 

בשני סוגי נעל אלה יש פיצוי בתצורת הנעל על העובדה שפני השטח לא מציעים מגוון מספיק

ושינוי בתוך הליכה.

ההסתגלות לשני טיפוסי נעל אלה לא תמיד פשוטה אבל בשני מקרים לפחות דיווחו תלמידים 

שלי על הקלה בהליכה ובתחושה לאורך הגב כולו.

הנעל של Kybut מציעה מגוון תנועתי רחב יותר מאשר הדגם הראשון של MBT

אבל בשני המקרים הנעל יוצרת בידוד מכוחות הקרקע ותחושת הליכה על אויר שלא 

תמיד קל להסתגל אליה.

המשך יבוא...

מדוע נעליים מחודדות ומוגבהות?

מדוע נעליים מחודדות?

מבט אחד בחלונות הראווה שמציגות נעלי גברים ונשים מבהיר הבדל בולט:

נעלי הגברים לרוב מעוגלות ומתיחסות למבנה הטבעי של כף הרגל, בעוד צו האופנה עבור נשים
הוא צמצום והצרה - ובאופן מיוחד באזור הקדמי של כף הרגל.
מי שרוצה לעמוד על מקורו של הבדל זה צריך להרחיק אל המאה ה18..


׳במאה ה18 ניכר קושי - הן פיזי והן תרבותי - לנוע בעולם החומרי של העיירה.
 במחצית הראשונה של המאה ה18 היתה יכולת ההתניידות הפיזית של המעמדות העליונים בסביבות העירוניות והכפריות מוגבלת במידה ניכרת.׳
(׳האמנות והמדע של ההליכה - מגדר, מרחב והגוף האופנתי במאה ה18 הארוכה׳
מאת פיטר מקניל וג׳יורג׳יו ריאלו, מחשבות על נעליים, הוצאת רסלינג, עמ׳ 22-23)

הרחובות היו מלוכלכים ורק מעט מן הדרכים היו מרוצפות. פסולת היתה בכל מקום והאקלים הבריטי הקשה גם הוא. ׳הליכה נחשבה כפעילות המתאימה לאנשי המעמדות הנמוכים או לאלה שלא יכלו להרשות לעצמם לנוע בכרכרה.׳ (מחשבות על נעליים, עמ׳ 24)
באמצע המאה ה18 חל שינוי במצב זה עם הקצאת שטחים כמקומות ציבוריים. ריצוף לונדון החל בתקופה זו. עד סוף המאה ה18 מרכזי העיירות צוידו בתשתיות שהקלו על ההליכה.
שינויים אלה באו לביטוי בדמות הנעליים.
נעלי פאטן, הגבהות עץ ואמצעים אחרים שעוצבו על מנת להגביה את כף הרגל מעל פני הקרקע המלוכלכת והרטובה נעלמו וההתניידות נעשתה קלה יותר.
אולם נשים לא הגיעו ללכת במרחבים הציבוריים הללו. המרחבים הציבוריים לא נועדו להן.
׳גברים נעלו נעליים ״מיושבות יותר״, שאינן שונות במהותן מהנעל המודרנית. (עשויות עור שסיפק להן עמידות). נעלי נשים היו עשויות בד ונעדרו יכולת עמידות ברחוב ובמזג האויר. רק נשים בנות המעמד הנמוך נעלו נעלי עור שצורתן דומה לנעלי גברים. כותב צרפתי בן המאה ה18 ציין כי נעלי העור ננעלו רק על ידי
נשים ״שנועדו לעייפות, בקרב נשות הכפר״ (עמ׳ 26)

ההיסטוריה של ההנעלה (ובעיקר הנעלת נשים) נשלטה באמצעים שנועדו להרחיק את כפות הרגליים ולהגביהן מעל הקרקע.
׳הרחוב הציבורי והמרחב של החוץ הפכו לאתרים של זכות גברית, ובו בזמן התפיסות המשתנות של נעלי נשים, אופנות נשיות ונימוסי נשים הובילו להיווצרות הקשר המובהק בין כפות קטנות ואנינות.׳ (עמ׳ 44)